פסק-דין בתיק עב"ל 10549-03-11

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הננו סבורים, כי במקרה הזה היה מקום לקבוע, כי המערערת עבדה בתקופת האכשרה הנדרשת כדי להכיר בה כעובדת ומשתכרת לצורך גמלת נכות כללית.

2.         בדיון קדם הערעור שהתקיים בפניי הסכימו הצדדים, כי ינתן פסק דין על פי האמור בדיון. בא כוח המוסד השאיר לשיקול דעתנו את ההכרעה בערעור ולא הוסיף טיעונים מטעמו.

3.         בבית הדין האזורי העיד בעלה של המערערת, וסיפר, כי ניסה להביא את מר בן דהאן שהיה מעסיק של המערערת בתקופה הרלבנטית אולם הוא סירב להגיע ולבסוף הסכים ליתן לו מכתב המאשר את תקופת העסקתה אצלו.

מטעם המוסד העיד החוקר של המוסד בלבד.

4.         מקריאת פרוטוקול העדויות והתצהירים לא מצאנו, כי יש סתירות מהותיות בין גרסאותיו של בעלה של המערערת, מר יהודה משיח, כפי שנקבע בפסק הדין. כמו כן, הננו סבורים, כי לא היה מקום לשלול את המשקל הראייתי של המכתב שניתן בכתב על ידי מר בן דהאן ולו רק בגלל שלא הצליחו להביאו לעדות בבית הדין. נציין כי בית הדין האזורי בעצמו מציין כי היה זה לחובתו של המוסד שלא עשה ככל שניתן להביאו לעדות.

5.         הראיות שבפנינו מלמדות על כך שללא הייתה כל סיבה של ממש שלא לקבל את גרסתו של מר יהודה משיח, כי המערערת עבדה גם אצל המעסיקים הנוספים - מר בן דהאן וגב' אלגרבלי, גם אם היו אי דיוקים כל שלהם לא היה בהם כדי לדחות את התביעה.

5.         הננו עוסקים בתחום הביטחון הסוציאלי שספק פעמים רבות פועל לטובת המבוטח במיוחד כשמדובר במערערת המצויה במצב טרגי מבחינתה וכל זה היה צריך לפעול לטובתה.

6.         אשר על כן הערעור מתקבל והמוסד יישא בהוצאותיו בסך של 2,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ד בניסן תשע"ב (16 באפריל 2012) בהעדר הצדדים, וישלח אליהם.